כך היא דרכה של היוגה- מחייבת.a

בשנת 2004 נסעתי לפונה לסדנת יוגה שהעבירה גיתה איינגאר, לכבוד יום הולדתה השישים.

הסדנה התקיימה במרחב גדול, (יותר מהאינסטטיוט), כדי לאפשר לכמות אנשים גדולה להשתתף באירוע ולתרגל ברווחה.

המורה הראשית של הסדנא הייתה גיתה איינגאר, אך מידי פעם הופיע במקום אביה, איינגאר, כדי לכבד את המעמד, כדי להדגיש ניואנסים בהוראה ובעיקר כדי לגעור ולדרוש מאתנו יותר.

 

המתח בין גיתא לאביה איינגאר, גם אם הוא לא קיים באמת, אלא במוחי, תמיד הרטיט, הביך והקסים אותי, חליפות. מתח זה העלה לגבהים חדשים כול סדנה או אירוע, גם אם ברור היה מלכתחילה, שגיתא תפנה לאביה את מלוא הבמה.

 

 

 ואנו התלמידים לאורך הסדנא היינו דרוכים מתי זה יקרה, מתי גורוג'י יכנס בסערה או בשקט לתוך אחת ההוראות של גיתא, יבטא חוסר שביעות רצון מהאסנה שבצענו זה עתה, או ידגים בעצמו או על אחד מתלמידיו איך התנועה צריכה להראות באמת, ובעת ביצועה אף ידגיש בקול רם וברור, כי אנו לא מבינים כלום, כי אנו טיפשים.

 

וכך היה: ביום הראשון לסדנא התכוננו לאום ולברכה. לפי בקשתה של גיתא, הזזנו את הישבנים ימינה ושמאלה, הדקנו את קצות האצבעות מטה הזדקפנו והתרחבנו, ואחר כך קרבנו את כפות הידיים אחת לשנייה, לאנג'אלי מודרה. התכנסנו. במקום שרר שקט אמיתי והתכוונות מלאה בביצוע המשימה, ואז פצחנו באום. וכך במהלכו של האום הראשון נכנס גורוג'י לרחבה מלווה במורים נוספים. הבנתי זאת מיד מתוך לחשושים כבושים שהגיעו אל אוזניי, ומאווירת ריגוש חדשה שהתפזרה באזור הקרוב אלי ובהמשך השתלטה על כול המרחב. אני זוכרת שהתלבטתי אם להזיז את ראשי ולחוות אותו בכניסתו. ואז הגיע האום השני, שעם סיומו נשמע קולו של גורוג'י :

"את לא רואה גיתא, הם לא אומרים את האום בהתכוונות, מהלב. אני לא מאמין להם".

 

בשלב זה נעתרתי לסקרנותי והסטתי את ראשי וראיתי את גורוג'י עומד ברגליים יחפות, לבוש בגלבייה הלבנה שלו, מתוכשט, ושערו הרך והמתולתל בקצוות מתפזר על כתפיו בעליזות. הוא חייך את חיוכו הכה מוכר, ונראה כמי שהתכוון למה שאמר: " אני לא מאמין להם".

 

כתגובה לבקשתו שבנו להזדקף, להתרחב ולהתכנס. הפעם האום הרגיש לי ואף נשמע לי אחר, הוא ננשף עם פחות עכבות, בזרימה אחידה ורכה וביתר התכוונות. כן הוא הצליח לגעת יותר בלב, האום החדש והמוזמן.

ואז שוב נשמע קולו הנחוש של איינגאר, ששב ודרש מאתנו שנאפשר לו להאמין כי האום יצא מליבנו ואנחנו לא סתם מנסים לרצות אותו.

 

וכך הריטואל חזר על עצמו, להערכתי עוד פעמיים או שלוש, כשבכול פעם נוספת היה ברור לכולנו, לכול הנוכחים, כי הפעם, ממש הפעם הזאת, ייעשה מאמץ משותף וכנה לאפשר לאום, לא רק לחצות את הלב, אלא אף לגעת בו. הבנו, כי אנו נדרשים לקיים דיאלוג בין ההברה הנצחית והמקודשת לבין הלב הרוטט הקטן והמרגיש שלנו, וליצור ביניהם הכרות אינטימית ונוכחת. ליצור מגע.

 

ובאמת כשהאום האחרון נינשף היה ברור לכולנו כי הוא האמיתי והאחרון. כשכול חושינו התכנסו בשקט מאחורי עצם החזה, הצליל הקדוש בקע מתוכנו ונע באטיות ובקצב איטי לאורך כול עמוד השדרה מקצה הפרינאום עד הסטרנום ומעלה ואחר כך התרחב לצדדים וכבש את כול מרחבי הלב והתודעה. כשההברה הסתיימה היא המשיכה להדהד בתוכנו לעוד מספר שניות או דקות ואחר כך השתרר שקט עמוק במרחב, שהפך לדממת קודש.

 

אווירת קודש כפי שאני חוויתי בזמן זה, אינה מאופיינת באור של שמיים עמוק וסמיך או במרקם של אוויר דחוס, או בריחם הכבד של בתי כנסת, מנזרים או מסגדים, אלא במחויבות ברורה הנובעת מתוכה.

 

כך היא דרכה של היוגה – מחייבת.

תודה גורוג'.

 

זכרונות על איינגאר-מאת אפרת חשין