"יוגה" היא מילה בשפת הסנסקריט הנגזרת מהשורש "יוג'" שפירושו לרתום לאחד, לחבר, למזג וכדומה. בעקבות כך אפשר להבין את המשמעות של המונח יוגה כאיחוד, חיבור או אינטגרציה. על פי כתבים שונים פסגת תרגול היוגה מתבטאת באחדות של הגוף הפיזי עם הנשמה הנצחית, או בין הגוף, התודעה והנשמה, או בין הפורושה (הסובייקט) לפרקריטי (העולם האובייקטיבי). לעומת זאת, יש הסוברים כי דווקא ההבנה בדבר הפירוק בין הסובייקט לאובייקט הוא תכלית היוגה.

למונח יוגה משמעויות והיבטים נוספים כמו ריסון, שיטה, דרך אלטרנטיבית, מדריך ועוד. לדוגמה, יוגה במשמעות של ריסון והקניית משמעת מתגלמת בשני הפסוקים הראשונים של הטקסט המרכזי של הפילוסופיה של היוגה, "היוגה סוטרה" לפטנג'לי"עתה ההסבר אודות היוגה.... יוגה היא ריסון הפעילות המנטלית "(הפסק תנודות התודעה). בסוטרה זו נקבע באופן מובהק מהי יוגה. היוגה מוגדרת על רקע בעיה מרכזית בנפש האדם ונותנת פתרון לבעיה זו: האדם סובל מתנועה אינטנסיבית של מחשבות אותן הוא מייצר במוחו (עמן הוא מזדהה, לאורן הוא פועל ובגללן הוא סובל), אך ניתן לרפאו מתופעה זו בעזרת ריסון הפעילות המחשבתית.

בלב שיטת היוגה הקלאסית על פי פטאנג'לי המתבטאת ביוגה סוטרה מוצעות שמונה דרכים של תרגול (אלו שמונת האיברים של היוגה הקרויים אשטנגה יוגה וכן ראג'ה יוגה). יישומן של הדרכים שלב אחר שלב מאפשר למתרגל לרכוש משמעת מוקפדת בהיבטים מרכזיים בחייו.שבמהלכן הוא לומד לרסן, לתרבת ולכוון את פני התודעה אל עבר נשמתו. בשלב זה החושים מפסיקים לייבא אינפורמציה מהעולם הארצי, הם מתכנסים פנימה ולפיכך הפעילות המנטלית מתמעטת והמוח נרגע.

 שמונה הדרכים הינן:

  • ייאמה - הם כללי התנהגות ומוסר הנוגעים להתנהלות האדם בחברה
  • ניאמה - הם כללי התנהגות הנוגעים להתנהלות האדם בהתייחס לעצמו.
  • אסנה - היא הקניית תנועתיות מודעת לאיברי הגוף השונים החיצוניים והפנימיים.
  • פראנאיאמה - נשימה מרוסנת ומודעת.
  • פרטיאהארה - ניתוק החושים מן המושאים אליהם הם נמשכים, השקטתם והפנייתם פנימה.
  • דהרנה דהיאנא וסמדהי– הן שלושת הטכניקות המדיטטיביות.

 ה"אשטאנגה יוגה" מובילה כאמור לשינוי תודעתי באמצעות שמונת השלבים. כל שלב הוא עולם שלם של לימוד תרגול והטמעה. כאשר שלב אחד מתממש במלואו נפתחת דלת חדשה אל עבר שלב עמוק יותר, שמתרחק בעוד פסיעה מהחומר ומתקרב אל עבר הליבה, הנשמה. הכרת הנשמה שלנו זהו המצב המיוחל.

כתבה: אפרת חשין